איה על החורף

«הזמן נעשה שקט יותר,
השמיים נושמים שלווה.
הכל שוקע בשינה,
החורף פשט על האדמה במלואה.
אני אקרא את האיה,
יהיה הוא מבורך ומקודש.
על שושלתי החורף ישמור,
וכל אחד לביתו בשלום יחזור.
מילתי היא קמיע,
טומנן בחיקו סוד נצחי.
שלג את פני האדמה ייכסה,
והזמן שנס במהרה תמיד,
את מרוצתו יאט.
יבורך האדם,
כל אחד הנמצא בשושלתי,
על כך אני נושאת את דברי.
את האיה על החורף קרא,
מקודש הוא בגדולה.»